a
d
b
 
 
מאמרים ותיקשורים
פרקים שלושה עשר -עשרים ואחד

פרק שלושה עשר:במזל טוב נולדה 'שושנת הגליל':

הזמנתי אותם והם הגיעו. חברי כנסת, אדריכלים מוסיקאים ראשי תנועות,  ארגוני נשים,  בני ברית ועוד.

 היה זה בשנת 1989

התכנסנו במבואה של מלון דן בתל-אביב.  ואזכיר כמה שמות. הייתה שם חברת הכנסת דאז, עדנה סולודר מקבוץ גשר, מבין ארגוני הנשים אזכיר את ג'ודי וידצקי, מבין האדריכלים יוסף קרייתי (ספי קרייתי שבנה את המוזיאון הרוחני עבור הברהמה קומאריס בהודו) השתתפה גם המוסיקאית חנה צור המנהלת והמנצחת על  על פסטיבל אבו גוש.

הזמנתי אותם כי ראיתי שאיש אינו קם ומנדב את עצמו כדי לזרוע את הזרעים הרוחניים המיוחדים האלה בגליל.

סיפרתי להם על שבע תרבויות ישראל – תנכית, תלמודית, הגותית, קבלית, הילכתית, השכלתית, וציונות, והצעתי שנתחיל ליצור יחד את התרבות החדשה השמינית שתהיה תרבות עברית רוחנית ואוניברסאלית.

 הציונות – כך אמרתי – סללה כבישים, ייבשה ביצות והפריחה שממות, ואילו אנחנו נייבש את ביצות הבערות ונסלול את כבישי התודעה החדשה.   הציונות היא בעיקרה לאומית, הציונות הנאורה- כך הצגתי אותה אז – תהיה במהותה גם  

תרבות אוניברסאלית לכל העמים.

פרשתי לפניהם את ההצעה , שגם לי עצמי עוד לא הייתה ברורה ואני מבינה שכנראה לא תתפלאו אם אומר לכם שחוץ מיוסף (ספי) קרייתי האדריכל וחנה צור המוסיקאית והמנצחת כמעט כל מי שהיה שם טען שאני מקדימה את המאוחר, העם עדין אינו בשל לחדש המתחדש הזה, ואין סיכוי שאצליח.

יצאתי בהרגשה מאד לא מעודדת מהמפגש, ובמשך השנה חיפשתי את האנשים שיידלקו לרעיון כמוני עד שפגשתי את עורך הדין, אדם טל, מי שהיה ראש  הצוות שהקים את העיר כרמיאל אותו מינה דוד בן גוריון ראש הממשלה דאז.   

ואדם טל, איש יקר ורב פעלים,    היה דווקא מאלה שהרעיון דיבר והקסים את ליבם.

ישבנו בבית הקפה של בית הסופר ברחוב קפלן בתל-אביב ואדם אמר: נעמי, בואי נקים עמותה, ואמרתי: לא רק עמותה.  כי אני גם רואה את העמותה כגרעין לתנועה רבת משתתפים.  ואדם אמר:  אכתוב את התקנון לעמותה ואני אמרתי נקרא לה: 'שושנת הגליל' ולתרבות החדשה שניצור יחד נקרא: ציונות נאורה

(מאוחר יותר שנינו את שמה לתרבות 'שושנת האור').

וכך היה.

וכאן עלי  להודות ולהתוודות שנאלצתי להפציר ולהתחנן בפני חבריי וחברותיי הקרובים שיסכימו לייסד עמי יחד את העמותה, כאשר לחבריי לא היה כל כך ברור מה אני רוצה, מהו החזון, ועלי לאמר עם יד על הלב שגם לי החזון היה עדין מעורפל היולי בתולי ולא מוגדר.  אך האנשים היקרים האלה  הסכימו בכל זאת להצטרף. משהו בתוכם אמר להם שהחזון אמיתי, נכון ועל זמני.

ובחנוכה שנת 1990  ייסדנו את עמותת 'שושנת הגליל'.   כנס היסוד נערך בבית הסופר בתל-אביב, בחודש מרץ, סמוך לחג פורים.  והקשר בין חנוכה ופורים ילווה אותנו כל השנים.

פורים וחנוכה יהיו  כמו הקשר  שבין הזרע והביצית. זרע האור של חנוכה יפרה את שיא החומר המייחד את פורים. או אם תרצו בשפת העידן החדש פורים הוא האין, הפן הנשי, הנקבי, החומר בשיאו, וחנוכה  - הוא היאנג, זרע האור הממלא ומיידע את החומר בתכנים, משמעות,  וראיה מחודשת של החיים, שהם במהותה ובל ליבה של  התרבות השמינית.

 להעניק את

 שיא האור שיא האהבה שיא רגש האכפתיות ביצירת החומר. בכל דבר ודבר שאנחנו יוצרים בחיים.

וזה בכלל לא משנה אם אני מכינה סלט, מצחצחת שינים, שורכת נעליים, או כותבת ספר. כל דבר שאני אומרת או עושה אני לומדת ליצור  באהבה. לא תמיד מצליחה. פעמים רבות במשך היום נופלת.  אך גם כאשר אני נופלת  - אני לפחות יודעת  שנפלתי ולאן אני  מכוונת ומייחלת.

והיום אני מאמינה שמסיבה זו הגענו לעולם הזה, להעניק אהבה ומשמעות מחודשת ומעמיקה יותר לחיים.  לחומר.

לחולל  את החיבור בין חנוכה ופורים המופיעים גם בעיני רוחי כסמלים של גבר ואישה, כאדם וחווה אלוהים ושכינה. כאלוהים ואימא אדמה.

חנוכה הזכר, המלך,   שיא האור, אור שבעת הימים, אור כל הרקיעים הגבוהים,  ואילו פורים האישה, המלכה, שיא החומר הצרוף, הגוף, החיים השרים את חדוות האדמה.

האולם בבית הסופר היה מלא מפה לפה בכנס הייסוד, אנשים רבים וטובים הגיעו, וכך גם שנה מאוחר יותר הופיעו  אפילו יותר קהלים לבניני האומה לכנס בינלאומי שארגנו בחסותו של טדי קולק ראש עירית ירושלים ז"ל.   האורחים היקרים הגיעו לירושלים מרחבי העולם ובעיקר מארצות הברית, מהקונגרס היהודי ומארגונים יהודיים אחרים.

עדין התגוררתי גם בישראל וגם בארצות הברית והקמתי גם שם את עמותת 'שושנת הגליל' שפעלה ויזמה מפגשים עם תלמידים בשיקגו, הרצאות בקונגרס היהודי האמריקאי, הופעות בטלוויזיה המקומית.  העמותה אכן פעלה עד שעזבתי לצמיתות ב-1993. ומכיוון שלא הצלחתי ולא השכלתי ליצור תשתית מוצקה ואיתנה בארה"ב גוועה העמותה ומתה מיתה טבעית כמה חודשים אחרי שעזבתי. ולמדתי והפקתי את לקחיי. היום אני יודעת  שכדי שתנועה תצליח היא איננה יכולה להיות תנועה של איש אחד. אנחנו זקוקים למנהיגות משותפת.

 היום בשנות ה-2000 אין לשושנה הנהלה, כי איננו מפעל המייצר נייר או מכונות, יש לנו מעגל מוביל, שבו כל אחד מנהיג שוויוני במעגל, ואם אחד איננו מגיע מסיבה כל שהיא, האנרגיה קיימת, היא זו שמובילה.  זו איננה תנועה של איש אחד. וכך היא פועלת.

והמשפט שאימצנו והתקבל על לב כולם בשמחה הוא

גורו לכם מפני הגורו.

השנים האלה מ -  1990-1994 -  היו השנים הקשות ביותר בחיי.

לא היה לי שמץ של מושג איך ומה עלי לעשות. ולא ידעתי את אשר אני יודעת היום בשנות האלפיים.

מעולם לא למדתי איך מקימים עמותה ותנועה, והרגשתי שאני לבד ובתוכי מתערבלים בערבוביה התסכול, הכעסים, רגשות האשמה ואוזלת היד.

כי אחרי כל הכנסים והקונגרסים, מוצלחים ככול שהיו, נשארתי לבד, הם היו בעיקר יצירה של אישה אחת. גם לא ידעתי איך עובדים בצוות.  האמונה המתפתחת אצלי והדבקות בחזון היו ספוגים עכשיו בעומס כבד של אשמה שהעמסתי על עצמי

 שאני גרמתי לחורבן הנישואין. שאני גרמתי לכאבו של יאיר. שאני תרמתי לסבלן של  הבנות.      

וכי...גם  גדל ומתרחב הפער  בין החזון שלי למעש.

והבדידות הגדולה אפילו בין אנשים....

פרק ארבעה  עשר: 'המקום' מתגלה בדרך מופלאה

אבל איפה? ידעתי שעלי למצוא את פיסת האדמה שבה יתקיים החיבור בין שמים וארץ בגליל, מקום שיהווה את התשתית להיכל העמים שיום יבוא וגם יקום בירושלים.

 אך היכן? לא היה ברור לי.

וגם טלטלו את נפשי הספקות והאמונה, הביטחון בדרך וגם אי הביטחון.  כמו מהלכת אני בג'ונגל העצום ולא יודעת בדיוק מה הנתיב הבא שאבחר בו.  רואה את היעד בגדול, את קצה היער, אך כיצד מגיעים לשם? מה השלבים? מה המדרגות? מכירים את ההרגשה?

נסעתי עם אישי דאז יאיר, ב-1992 למנהל מקרקעי ישראל בצפון. עדין היינו נשואים וכפי שאמרתי  נשארנו חברים טובים. גם היום. אפילו חזר והתחתן עם אישה אחרת.

 וסיפרתי להם במנהל שאני רוצה להקים מרכז רוחני בגליל. מרכז לכל אדם שמגיע מאהבה ואין זה משנה באיזה דת גזע או לאום נפשו בחרה. והם הציעו לי מקומות שונים יפים וקסומים בגליל אך לכל מקום שאליו הגעתי הרגשתי שלא זה המקום.

הלב לא הדהד באמירת אמן והללויה.

בוקר  אחד כאשר אינני מצפה למאומה, שוב נסענו יאיר ואני למנהל מקרקעי ישראל כדי לשוחח על אחד המקומות שהציעו: 'רביד',  והנה מתגלה בפניי בדרך מראה הזוי ביותר.

הר מתחיל לרקוד. ולא סתם לרקוד. לחולל ממש.

האם אי פעם ראיתם או חוויתם תופעה מוזרה שכזאת? הר מחולל בספיראלות לבנות? הר מקפץ ומשדר דיצות וגילות?

ולפני שהחלה להבשיל בלבי המחשבה שעלי לאשפז את עצמי, נזכרתי  שכתוב בספר תהילים: 'ההרים ירקדו כאילים והגבעות כבני צאן', ואמרתי בנפשי לפחות אני בחברה טובה, גם דוד המלך ראה הרים מרקדים. רק, חלילה,  לא הזכרתי ליאיר את שמו של דוד המלך, כמו שהייתי נמנעת מלהושיט גלימה אדומה לפר משתולל. ידעתי שהשם דוד המלך יגרום להתלקחות חמורה,  ולא רציתי לחבל במשימה החשובה שלקחנו על עצמנו במפגש עם אנשי מנהל מקרקעי ישראל.

בקשתי את יאיר שיעצור ושאלתי אותו איך קוראים להר. והוא אמר: אינני יודע. הצעתי שיוציא מפה, וראינו שקוראים להר:

הר חבקוק.

ומלבי פרצו המלים: זה המקום.  זה המקום.  ועוד רגע קט והייתי מצטרפת אל ההר במחול סוער וצוהל. לדלג עימו על ההרים ולקפץ על הגבעות. כו,  רציתי לשיר ולרקוד.

והרגשתי שלבי אכן מקפץ ומנתר בשמחה שאפילו לא אוכל במלים לתארה. הלב ראה וידע. אפילו לרגע לא הטיל ספק בזו הידיעה העמוקה. זה 'המקום'.

הגענו לפגישה בצפון עם אנשי מנהל מקרקעי ישראל, והם פרשו בפנינו את מפת רביד, ואמרתי להם: אני מבקשת

את הר חבקוק, ולא את רביד.

והם חייכו ואמרו: את רואה, אותך הזמנו לשעה תשע. אך בשעה 10:00 יגיעו אנשיו של אריק שרון (שהיה אז שר השיכון – ב-1992 ) ולאריק שרון הבטחנו את הר חבקוק.

ומה אריק שרון מתכוון לעשות בהר חבקוק? שאלתי בזהירות.

והם אמרו: משרד השיכון מצפה למיליון יהודים מברית המועצות ואריק יקים על הר חבקוק שיכונים לעולים החדשים.

שיכונים על הר חבקוק? נזעקתי בקול מעט צורמני. להר הזה הרי

יעוד כל כך שונה!

גברת יקרה - אמר לי איש המנהל – אם את רוצה להתווכח, אל תתווכחי אתי,  תתווכחי עם אריק שרון,

 אנשיו אמורים להגיע כל רגע.

ואכן בשעה 10:00 בדיוק הם הגיעו, אנשיו של שרון וסיפרו לי על התוכנית להקים שיכונים בהר חבקוק ליהודי ברית המועצות

שעתידים  לעלות לארץ.

ואינני יודעת מהיכן זלגו המלים מתוכי ומאין שאבתי את נימת הקול הבוטחת שבהן הן נאמרו כי כך אמרתי להם:

'אם להר חבקוק תפקיד חשוב בהתפתחותו של עם ישראל ועמי העולם, אני לא מאמינה שיקומו שם שיכונים.'

נפרדנו בידידות רבה עם אנשי משרד השיכון, ואנשי המנהל, וגם החלפנו זה עם זה מספרי טלפונים.

וששה חודשים לאחר המפגש בינינו כאשר התקשרתי למשרד השיכון כדי לשאול מה הוחלט לגבי הר חבקוק, וכיצד העניינים מתקדמים הם אמרו לי:

 'ירדנו מזה, את יכולה לקבל אותו, כי יהודי ברית המועצות  שחשבנו שיגיעו אינם מגיעים. אנחנו מציעים לך לפנות לאדריכל קלמן כץ שאתו התחלנו לעבוד על הר חבקוק.'

 וכך אמנם עשיתי ונפגשתי עם האדריכל קלמן כץ, אדם פתוח

 שנדלק לעצם הרעיון ונוצר בינינו קשר חם עם נגיעה בדה ז'בו מעידנים רחוקים יותר של כמה אלפי שנים מרוחקים. כמו עם לארי אריאל מהיילאנד פארק.

רק מאוחר יותר התחלתי להבין את משמעותו של הר חבקוק. ומי

היה חבקוק.  ומדוע הובילה אותי ההשגחה דווקא אל הר חבקוק.

פרק חמישה עשר: מה כל כך מיוחד בהר חבקוק?

רכשתי דירה בתל-אביב ברחוב וייצמן 84 והדירה שימשה כמקום מפגש לחברי 'שושנת הגליל'. שם חברנו יחד כדי לרדת לעומקו של חזון השושנה שהיה נשגב מבינתנו.  ועלי להודות: שגם היום נשגב הוא מתודעתנו העכשווית ורק מקצתו, אולי קצה קצהו, הוא  בהיר ונהיר.  קניתי את הדירה, בכספי הירושה שקבלתי,  בשנת 1991, אחרי שהחלטתי לעלות ארצה  והשושנה שקמה כבר נארגה ונרקמה והפכה לעובדה.

הצעתי לשושנים לעלות על הר חבקוק, להתחבר למקום

ולחוש את האנרגיה המיוחדת. ואכן היינו מגיעים לשם וחווים חוויות שעד היום חקוקות עמוק בלבנו.  (וכנראה לא במקרה נוצר מאוחר יותר גם הקשר המיוחד שלנו עם קבוץ חוקוק –חבקוק ומעין יקוק למרגלותיו.(שימו לב אותיות השם המפורש)

אני זוכרת את החוויה העוצמתית שחווינו במרומי הר חבקוק. את החיבור המדהים עם השמיים, עם אימא אדמה והאל האחד. האושר המיוחד הזה מבצבץ ועולה מתוכנו כל אימת שאנחנו נפגשים ונזכרים באותו יום דאז, כשנגענו בחוויה

 המאחדת המאירה.

היה שם בחור צעיר מקסים שהתחיל לעלות אתנו, כאשר טור השושנה העפיל אל ההר ופתאום עצר ואמר שאינו יכול להמשיך ולעלות כי הוא רואה שם ישויות אור כל כך זוהרות וטהורות שהוא מרגיש שעדין אינו ראוי להימצא בתוכם או להתקרב לשם.  ולא עלה.

 באחת הפעמים שהקבוצה עלתה  על ההר התחילו האנשים לאמר: הנה כאן נקים את הבית שלנו, כאן נבנה את המרכז, ופתאום הגיח מקרבה של אחת הבחורות היקרות ששמה רותי קול בס גברי,   קול שאינו קולה שאנחנו מכירים, שהדהים ואפשר גם להוסיף ולאמר שהבעית והפחיד את האנשים שהיו שם: ויצאו מתוכה המלים:

כאן לא תבנו את בתיכם.

והאנשים חזרו לאחר מכן לחוקוק די מבוהלים. 'והקול' המסתורי אכן צדק. שם לא בנינו את בתינו.

ואחרי שהקבוצה שלנו שבתה באחת השבתות על ההר ועשתה  - כך אני מאמינה -   פעילות רוחנית חשובה, והנה למחרת – אולי כמחווה תודה – זכה  שלמה חלוץ, להתגלות של מלאך מאד מיוחד בשם 'זהור כנף אור' מצבא האור של רב המלאכים מיכאל, שהכתיב לו מגילה כל כך מרשימה, שהשפיעה על כולנו, ויובל דור – מלהקת 'הכול עובר חביבי' – ישב בביתי בסלון והתייפח בזרועותיי כאשר קרא את המגילה.

(אפשר למצוא אותה באתר שלנו, 'שושנת הגליל',  במדור מאמרים ותיקשורים בשם 'מגילת האור')

ויום אחד כאשר עלינו על ההר עם שלמה חלוץ – שוב בשנת 1994 אחרי שהוכתבה לו המגילה – נתגלו לפניו מחנות וצבאות של ישויות אור ומנהיג צבאות המלאכים פנה אליו ואמר:

 'אנחנו מאד שמחים שהגעתם להר חבקוק ויש לנו מסר עבור נעמי, בבקשה מסור לה את המשפט הבא:

 הנעימה היא לנעמי.'

\

המשפט היה סתום וחידתי בעיניי, כי לא יכולתי לשיר, הריאות היו סתומות,  והצלילים שהשמעתי לא היו נקיים ומדויקים אז מה פתאום: הנעימה היא לנעמי?   ומי שמסר זאת כנראה ידע את  שלא ידעתי אני.  כי כמה שבועות לאחר המפגש הזה בהר חבקוק, בערב פסח שנת 1994  שמעתי בתוכי מנגינה. ניסיתי להשמיע אותה ופתאום החלו לנבוע מעומק נשמתי וגרוני קולות וצלילים שמעולם לא יכולתי לדלות מתוכי, בעוצמות שלא הכרתי, והתחולל הנס. ומאותו יום ואילך התחלתי לשיר ולברך את האל על המתנה המופלאה שהעניק לי . בגיל 55 החלה שירה לבקוע מתוכי, ושרתי כפי שלא שרתי מעודי ולא האמנתי שאי פעם אוכל לשיר כך. ומשנה לשנה הקול משתפר והולך. מסקנה?

כבר אינני אומרת: לעולם לא.

באנגלית אפילו נשמע יותר טוב

never say never

הכול יכול לקרות, להתהפך ולהשתנות.  והבטחתי לספר מאוחר יותר איך בעולם הרוח גם לא צריך למהר, וכי החיפזון העוכר אינו מביא ברכה. אלא מה? מה יש לעשות בעולם הרוח?

 לרצות לקוות, להאמין לעשות, ולהניח לדברים לקרות.

הכול עוד יכול להשתנות.  ואתם בוודאי מרגישים שאני מתחמקת ודוחה את הסיפור על "החיפזון העוכר" ולא במקרה...כי ...אינני יודעת...אני מתחשבת בכם....לא רוצה להפיל עליכם משהו שאולי יקשה על ....העיכול.   לא משנה כמה פרקים קראתם, רואים? אני עדין חוששת.   וגם חשה אהדה ואמפטיה...אליכם...לא רוצה להפיל...האמינו לי.

  ומשנת ה2005 משמש אצלי 'הקול' כצורי ומזור לזולתי ולי. 

מה שנרמז לי באיתקה ב-1972 על השירה והמוסיקה כמזור ומרפא קורם עכשיו גידים ואור.

אני מרפאה עצמי ואחרים באמצעות השירה. מרגיעה  את הגוף הנפש והנשמה, ומזרימה את האנרגיה החדשה כשיקוי מרפא לתאי הגוף ולנימי הנפש המתחדשים מכוח השירה.

וגם בשושנה פיתחנו עכשיו ספיראלה שירית מרפאה, שבה אנחנו מעמידים במרכז המעגל את מי שזקוק לריפוי לכוחות ולהעצמה ושרים לו.... את שמו, והצלילים המהדהדים בחלל האוויר כמו נבקעים מתוך קתדראלה שמימית....  חודרים לתאי גופו ונשמתו ומחוללים ....אין מלים בפי לתאר את עוצמת החוויה. כל מי שעבר אותה, גם אינו שוכח אותה. ומרגיש....אינני מצליחה לתאר במלים.

ומה היה כל כך מיוחד בהר חבקוק? מי היה חבקוק? לפני אחד הכנסים המתוכננים על הר חבקוק, בקשתי את אתי עמיאל מקבוץ דגניה ב'– שתבדוק אם מופיע בספר הזוהר איזה נושא הקשור לפרשת השבוע שלנו – בשלח  - שהרי נשבות אחרי הכנס על ההר  בדגניה ב'. והנה כעבור כמה ימים מתקשרת אלי אתי עמיאל ומספרת בהתרגשות רבה שבדקה בספר הזוהר ופרשת בשלח עוסקת..... בחבקוק.   ומספרת את הסיפור המדהים והמרגש.

חבקוק היה בנה של האישה משונם שאלישע הנביא התארח בביתה.  הנביא אלישע הוקיר מאד את מידת הכנסת האורחים שלה ושאל מה הוא יכול לעשות עבורה? והמארחת משונם החזירה לו  באלה המלים: 'בתוך עמי אני יושבת.' ואם אני מתרגמת את דבריה במלים עכשוויות היא אמרה לאלישע:

 תודה לא תודה, אני לא זקוקה למאומה. יש לי את כל אשר אני צריכה לו.

אך גיחזי נערו אמר לאלישע: לאישה אין  ילד. ואלישע אמר: בשנה הבאה את חובקת בן. וכך היה.

 לימים גדל הילד ויצא לעבוד עם אביו בשדה. פתאום זעק הבן: 'ראשי ראשי' צנח ומת. האימא משונם לא היססה ומיד מיהרה אל אלישע ואמרה לו – במלים שאני מתרגמת לעכשווית – האם בקשתי ממך ילד? התשובה היא חד וחלק לא. אך  נתתם לי ילד,  ועכשיו אתם לוקחים ממני?

 אלישע שמע והתכוון תחילה לשלוח את גיחזי נערו שיטפל בילד המת אך האישה התעקשה שאלישע יעשה זאת, וכך עשה. אלישע ליווה אותה הביתה,  גהר על הילד, התפלל לאלוהים והחייה אותו.  הילד הזה היה חבקוק, ונקרא כך כי קיבל שני חיבוקים,  - על פי ספר הזוהר -  חיבוק של האימא וחיבוק של אלוהים על ידי אלישע, וכך הפך חבקוק לנביא. נביא ברמות שאיננו מסוגלים בכלל להשיג

ואנשים רבים מצטטים את הנביא חבקוק מבלי לדעת שהוא אמר את המלים המפורסמות שכל הישראלים החילוניים, והיהודים הקונסרבטיבים והרפורמים משתמשים בו :

 צדיק באמונתו יחיה,

כך אמר הנביא חבקוק בספרו הקטן והקצר בן שלושת הפרקים שהוא אחד מספרי התרי עשר בספר התנ"ך.  וכל צבעי הקשת היהודית כאשר אומרים 'צדיק באמונתו יחיה' למעשה מתכוונים לכך שכל אחד רשאי להאמין במה שיחפוץ. אך המשפט הזה – שכל מצוות התרי"ג עומדות עליו – משמעותו העמוקה היא  

שמכוח האמונה אתה חי

מכוח האמונה אתה חי

האמונה היא זאת שמפיחה בך את רוח החיים.

 וכנראה שלא במקרה הגעתי להר חבקוק כי אחד מאשיותיה של התרבות השמינית החדשה היא

להמשיך מהדת אל האמונה והדעת.

האמונה היא מאשיותיה  של תרבות שושנת האור. וכוונתנו היא לחזק את האמונה בחזון האלוהי שעם ישראל אמור להגשים אותו. והאמונה מספרת  שכל אחד מאתנו יכול – אם רק ירצה ויעמול – ליצור את הקשר האישי המופלא עם האל.  

חיבור אישי – ללא מתווכים.

ושוב כנראה שלא במקרה נפתח הפרק השני של חבקוק במלים:

כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו....ואף אם יתמהמה חכה לו בוא יבוא לא יאחר

כמו מרמז חבקוק על החזון אותו ראיתי באיתקה ב-1972

יש חזון ויש ויעוד, ויש להמתין בסבלנות...הוא יתמממש והוא יתגשם....גם אם נראה לנו שהוא מתמהמה. בוא יבוא. בזמן הנכון.  להמשיך להאמין. לא להרפות. ולסייע במימושו.  ואמרתי את המילים יותר לעצמי מאשר לכם.

הייתי זקוקה למלים המחזקות כי לא קלה לא קלה הייתה דרכי.

ומשהו בתוכי אמר לי שההר הזה, הר חבקוק,  אינו מתאים למגורים.

 איכויות מיוחדת לו לריפוי, מדיטציה, התחברות למנעד ההיקפי הרחב מפסגת האינסוף עד מסד כדור הארץ.

מקום לתפילה, לחיבור בין ממדים, למפגש מיוחד במינו בין עליונים ותחתונים.  כך שמדוע להתחיל לזהם אותו

 בתשתיות ביוב?

מדוע שלא נשמור אותו טבעי כמות שהוא ביופיו הראשוני הפראי והבתולי?

נכון שאמרתי למינהל מקרקעי ישראל שההר אינו מתאים לשיכונים, אך היום אני מודה ומתוודה...מרגיש לי.... שגם לא יצלח...להיכלות.

 ואם לא הר חבקוק אז מה כן?

פרק שישה עשר: מי הצילני מהנפילה מהר חבקוק?

החלטנו לערוך על הר חבקוק טקס התחברות לאדמה שישתתפו בו

יהודים, ערבים נוצרים מוסלמים ודרוזים

והם הגיעו אחינו מגווני הדת השונים. ולאחר הטקס הרגשתי צורך להתבודד, לטייל בהר ולהאזין לקולות הפנימיים ששוררו בתוכי. הייתי זקוקה לשקט.  ומכיוון שהורגלתי כל חיי לאולמות קונצרטים, לערים, בתים והיכלות...וכאן אני חייבת לכם וידוי...עליכם להבין ש..טבע ההרים היה זר לי,  אני מתביישת להודות, אך לא  ידעתי למשל איך מטיילים  מעפילים או פוסעים על גבי הרים. לא העליתי בדעתי שמילת המפתח בטיפוס על ההר הוא: שביל. שהנה אתה מחפש שביל ומהלך לאורו.

תשאלו, ובכן איך עלית על ההר? פשוט מאד, הלכתי בעקבות האנשים שהובילו, הם נתנו לי יד במקומות בעייתיים, וכך הצלחתי להגיע לטקס ההתחברות בראש ההר.

 ועכשיו כאשר הלכתי להתבודד ולהתחבר למרכז הפנימי שלי, הייתי לבד.... ואחרי זמן מה גליתי......שאני לא רואה  את חבריי, ולא ידעתי איך יורדים מההר.  התחלתי לרדת בניגוד לכל היגיון הררי סביר ובריא  -  לא בשבילים,  לא בנתיבים אלא, ומותר לכם לצחוק...ירדתי מההר  כמו שיורדים ממדרגות הבית, כן מלמעלה למטה, וכל כמה צעדים הייתי נופלת ונחבלת, עד שהגעתי לצוקים הגבוהים, התלולים, והמתפוררים המשקיפים על כביש 65.

נתליתי בצוק.  ומתוך בורות ואי ידיעה ניסיתי לרדת ממרומי הצוק אל התחתית, אל הכביש   אך למרבית התוגה והאימה  התחיל הצוק להתפורר.  והנה אני תלויה לי שם בין שמים וארץ.

הימים ימי חודש טבת, ינואר סגרירי אפור וחורפי, והמכוניות חולפות ביעף בכביש כאשר החלונות מוגפים.  אני רואה את הנהגים גומעים את הכבישים ואינם מצליחים לשמוע את קריאות: 'ההצילו' שלי.

שוב התבוננתי למוות בעיניים, כאשר הצוק המתפורר כמעט ונשמט מידי,  ואמרתי לאלוהים: האם תוכל... אם אפשר כמובן וזה נכון לך.... שכאשר אפול שלא יכאב?  התחלתי להיפרד מהעולם בפעם השנייה, בפעם הראשונה זה היה באוונסטון עם מחלת הלב, זוכרים? ובכן עכשיו זו הייתה הפעם השנייה. ואפשר לאמר שאני מתחילה להתרגל להכנה לפרידות...

 והנה.... כמו משום מקום....כנראה שעוד לא הגיע יומי....ולא כל כך שמחים לקבל אותי למעלה, עדיין.... עצר טנדר ערבי שעבר שהשבח לאל  חלונות  רכבו היו פתוחים והוא שמע אותי וגם ראה אותי. ולא רק עצר, ולא רק בא לעזרתי,  אלא גם סימן לניידת המשטרה הדרוזית שעברה שם , במקרה, לעצור, ולעלות למעלה על ראש הצוק כדי לחלץ אותי. ויפה דקה אחת קודם.

ואני כותבת וגרוני משתנק מדמעות כי אני חווה עכשיו שוב את הנס הזה,

שאחרי הטקס שבו השתתפו הערבים והדרוזים היו אלה דווקא הערבים והדרוזים שהצילו את חיי.

 נפלאות דרכי האל!!!

  תשאלו, איך וכיצד הם הצילו ?משכו אותי למעלה בחבלים. 

ובמשך שנים רבות  בקשה נפשי שאת הבית החדש שלי שאני בונה לשושנה  'בגבעת החלומות', שהיא הרחבה של חוקוק, ייבנו יהודים דרוזים וערבים. וזה אכן קורה היום . הבית שנרקם בשלום ובאהבה נבנה באחווה על ידי המשפחה המורחבת שלי

- יהודים דרוזים וערבים.

  

ושוב אני מודה לאלוהים. גם היום. כאשר אני משחזרת את אשר ארע. הסיפור יכול היה להיגמר בכי רע. והשבח והתודה שרק ברכה ממנו צמחה.

פרק שבעה עשר: נא להכיר: זה השער לה'....

ושם כך אני מאמינה נקים...

1994 הייתה שנה מאד משמעותית בחיי. אפשר לאמר שמבחינות רבות הייתה: נקודת צומת. חבר הכנסת איתן כבל שהיה אז עוזרו האישי של פואד בן אליעזר, אהד את הרעיון של תרבות יהודית אוניברסאלית ומרכז לאור מעבר לדתות שיהיה מקום לכל אדם, והסכים – לאחר שקיבל את האור הירוק מפואד – שנכנס נציגויות של משרדי הממשלה השונים ונכין תוכנית.

משרד התקשורת תרם את משרדו לצורך המפגש, ואכן הופיעו לפגישה אדריכלים ונציגים של משרד הפנים, החינוך, השיכון ועוד והתחלנו  לגבש פרוגראמה, להקמת  ישוב רוחני על הר חבקוק ואז נתקבלה ההודעה מטעם ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל שמדיניות הממשלה היום היא לא להקים ישובים חדשים אלא לעבות ישובים קיימים.

 ולכן לא נוכל להקים את היכל העמים על הר חבקוק.

 הציפו אותי רגשות מאד מעורבים. מצד אחד הקלה ורווחה.  

כי קול מאד נחוש בתוכי התאווה לשמר את הר חבקוק כפראי ראשוני וטהור. ועם זאת, החלה המועקה, החרדות, והחשש. אם לא חבקוק, מה כן? הרגשתי שזה המקום.  ועלי להיות קרובה לחבקוק.  ורק 10 שנים אחרי הבנתי את סוד המקום ומדוע הוא כל כך חשוב. אך אינטואיטיבית ידעתי כבר אותם ימים

שעלי להיות שם.

פנו אלי מקבוץ קדרים, והתענינו בחזון השושנה, אך שאלתי את עצמי, אם נתחבר לקבוץ קדרים איך נגיע להר חבקוק שנמצא מצדו השני של הכביש? האם נמתח גשר בין קבוץ קדרים לחבקוק? לא נשמע מעשי. ואז ידיד טוב רובי עמיר, אדריכל נוף, שהיה מעורב במיזם השושני, מאלה שהאמינו  שיש לו זכות וגם קיום – אמר לי – מה דעתך שתצרי קשר עם קבוץ חוקוק?

וכך עשיתי ב-1996 יצרתי קשר עם מזכ"ל הקבוץ דאז אדיר ונדט ונפתח השיח עם  קבוץ חוקוק הנושק להר חבקוק.   התחלנו, אנחנו השושנים,  לבוא לחוקוק לסופי שבוע , לערוך כנסים של השושנה, מפגשים,  והקשר הרגשי החם העמיק עם כמה מאנשי המקום שהחזון הרוחני דווקא דיבר אל ליבם.  אך היו גם כאלה בחוקוק שהחזון השושני המחובר לחזון האלוהי, לא רק שהיה זר להם, אלא שעורר התנגדות.  וזו עוד לשון של המעטה.  הבה ולא נשכח שחוקוק הוא אחד ממעוזי החילוניות

של התנועה הקיבוצית בארץ.

וכאשר  טיילתי לי בגפי בחוקוק בשנת 1996 נשאו אותי רגליי לשדה חיטים מוזהב וקסום, המוקף ועטוף כולו באסופת הרי הגליל כמו הר חזון, הר ארבל, הרי מירון קרני חיטים ועוד ועוד.  הרגשתי כמו ברחמה של אם חמה ומגוננת, כמו סוככים עלי  ההרים באהבה גדולה, חובקים ולוטפים, וטוב היה לי וחם.  ואמרתי,

כן,  כאן ליד הר חבקוק בשדה החיטים הקסום והמופלא המשדר אנרגיות כל כך טובות ורכות שהן צורי לגוף ולנפש מן הראוי להקים את ההיכל לכל העמים. ואמרתי תודה לאלוהים שהנחה אותי  אל המקום שיוצר תמהיל מיוחד של אנרגיה נוף וטבע המשקה את הלב באור שלא מהעולם הזה.

אז עוד לא ידעתי שהמקום שהאל הנחה אותי אליו הוא אחד ממרכזי האנרגיה החשובים בפלנטה כולה

ורק עשר שנים אחרי  קבלנו בתיקשור מפי האר"י הקדוש שישנם בגליל שלושה מרכזים אנרגטיים שהשפעתם על הפלנטה משמעותית ורבה.  אחד מהם הוא על אותה פיסת אדמה שעליה אנחנו רוצים להקים את ההיכל לכל אדם שבא מאהבה, במקום שבו חוקוק נושק להר חבקוק.  

המרכז האנרגטי השני,  הוא מעל הימה של הכינרת, שם גם מצויה באר מרים, והמרכז השלישי מצוי ביציאה של הירדן מהכינרת. (שלושת המרכזים החשובים ביותר בישראל הם בירושלים, יש עוד שניים בצפת וגם במקומות אחרים בארץ כמו מצפה רימון)

 אך בגליל, שלושת המרכזים שהם בבחינת שער לשמים -  קבועים בחוקוק-חבקוק, מעל הימה של הכינרת, וביציאה של הירדן מהכינרת.

ובשנת 2002  עשיתי מעשה ועליתי לחוקוק והקמתי שם קבוצה חדשה, עלה כותרת חדש לשושנה וקראתי לה אורליה. (ארבע הקבוצות האחרות שקדמו לה היו באזור המרכז השפלה והשרון) והשתתפו באורליה  אנשים יקרים מקבוץ חוקוק, מושב כחל,  צפת, רמת הגולן, אליעד, בני יהודה, רמות, עמיר, אחוזת ברק, קצרין, מחניים, שער הגולן, בית זרע, דגניה, מושב לבנים  קריית שמונה ועוד ועוד,

והנה יום אחד פניתי אל האל ושאלתי אם יוכל להצביע  בדיוק היכן נמצא המרכז האנרגטי, השער לשמים.

וכפי שכבר סיפרתי למדתי מניסיון העבר שלעתים אני מקבלת את התשובה מיידית, לעתים רק אחרי כמה שבועות או חודשים. ולעתים תשובה שהיא .....לא.  והפעם המענה היה מיידי.

היה זה יום שבת בחוקוק, אחת מאותן שבתות שבהן אתה חווה את האוויר זך יותר ונקי מכול ימות השבוע,  והשמש גם היא עמדה בשמים מאירה במלוא תאורתה. יצאתי לעבר שדה החיטים. והנה מבלי שכלל ציפיתי למענה כה מיידי, נפרשה בשמים 'שושנת עננים' יפיפייה  מעל לשדה שסימנה לי בדיוק

היכן נמצא השער האנרגטי.

ועד שלא חזרתי הבייתה עמדה 'שושנת העננים' בשמים ולא התפוגגה ולא נמוגה.  ושבועים לאחר מכן נפגשה קבוצת האורליה בביתי בחוקוק ורציתי לספר להם על השער האנרגטי, בקשתי אותם להתלוות אלי כך שאוכל גם לתאר בפניהם את  'שושנת העננים' וראה זה פלא: שוב לכבוד חברי האורליה נפרשה 'שושנת עננים'  דומה בשמים,  וכולם ראו אותה, והתבשמו מיופיה. וכך בדרך מקורית ראינו את מה ששמענו מפי האר"י הקדוש על המרכז האנרגטי בגליל.

מקרה דומה לציור בשמים ארע כאשר נפגשנו 'בנאות קדומים', קבוצה חדשה שהקמנו בגליל שנקראת אקדמ-יה. זו הייתה הקבוצה השישית, עלה הכותרת השישי לשושנה. הוזמנו לנאות קדומים על ידי חברתנו האהובה מהליה סואץ שהיא משמשת כאחת המדריכות הבכירות שם.  וכאשר מהליה הרצתה בפנינו על שיח דמוי מנורה שהווה השראה למשה רבנו ביצירת המנורה ושוחחנו על המנורה של מטה והמנורה של מעלה ועל האור המתחיל להציף את כדור הארץ המבשר על האור הגדול שיגיה עם תום ההליכה במדבר -   הצטייר מעל ראשנו בשמים עיגול קסום מואר בשוליים אך עדיין כהה מבפנים. וכול המשתתפים במפגש ראו זאת, וראובן אפילו צילם את הפלא המאיר והזוהר בשחקים.   

כך שהמעגל המואר בשמים כמו הראה לי שהקצוות אמנם מתחילות כבר להאיר ועם זאת עדין...

כך שדברים מופלאים קרו לנו במקומות שונים בארץ אך החוויות העוצמתיות ביותר התרחשו בגליל.  בכינרת בבאר מרים,  שעליו אספר בהמשך, בחוקוק בהר חבקוק ובמעין יקוק שלמרגלותיו. במעין יקוק גלינו והתבשמנו מהאנרגיה הנשית שהוליך האר"י הקדוש מבאר מרים שבכינרת, שמאזנת את האנרגיה הזכרית שהעביר האר"י למקווה שלו בצפת. וכך תורמת האנרגיה הנשית במעין יקוק לאיזון החשוב בגליל בין שתי האנרגיות המבורכות.

גם הבנתי את הקשר העמוק בין חוקוק- יקוק-  וחבקוק.

בין המילה החקוקה בנשמה, שאותה חקק האל  י ק ו ק בנשמתנו, ובין חבקוק הנביא שהסביר לנו 'שצדיק באמונתו יחיה.'  כי עליו לחיות בכוח האמונה, שהאמונה תסייע לו להגשים את ייעודו בנתיב חייו. והאמונה הזאת חובקת עולם היא, וגם את העולמות העליונים.

 הכול התחבר, הכול נארג, והכול התקשר.  ברור היה לי

שלהיכל העמים יבואו אנשים להגשים את היעוד החקוק בנשמתם מכוח האמונה החובקת שיחוו כאן.

ועוד אני מרחפת לי ברוח ורגליי נטועות באדמת חוקוק  ראיתי בעין התודעה  

איך צומחים שם בתים על אדמת הטרשים, וקהילה חדשה הולכת ונרקמת,  קהילה בינלאומית, אנשים מכל רחבי תבל, בני דתות שונות.... והקהילה הזאת תהווה גרעין לאור שמעבר לדתות, ותהיה כמו לב השושנה ולה עלי כותרות רבים.

 צעירים וצעירות, אנשי כישרון וחזון יצמחו במקום נפלא זה

וימלאו את חצרותיה ומידשאותיה,  והילדים, הנשמות החדשות והמפותחות היורדות עכשיו לפלנטה,  יסייעו לכולנו כאנושות לעבור לשלב הבא.

 ואכן 10 שנים אחרי החזון שהתגלה בפניי בחוקוק, ב-1996 קמה

 'גבעת החלומות' כהרחבה של חוקוק. והאנשים המאכלסים אותה הגיעו מצרפת, אנגליה, רוסיה, אירלנד ועוד וגם שתי משפחות ערביות כבר מתגוררות בה. וכאן אני בונה את בית חלומותיי. בגבעה שבה החלומות בדרך כלל מתגשמים.

אך מה יהיה על ההיכל? האם יסכימו חברי הקיבוץ שנקים אותו בשדה החיטים? האם יסכימו ותיקיה של חוקוק שהיא אחת  ממעוזי החילוניות בארץ - שיקום שם מקום  שרוח אלוהים האל של כולם מרחפת מעליו ובתוכו?  מקום לכל בני האדם המאמינים באהבה כדרך חיים?

מאד לא בטוח. איך אמר לי פעם חבר קיבוץ חוקוק:אלוהים? תשכחי מזה. כאן לא מדברים על אלוהים.  

ושוב אחז בי החידלון. ראיתי שדברים אינם מתקדמים בחוקוק. חברים רבים מתנגדים להקמת היכל העמים. הרגשתי עצב גדול, והלכתי להתבודד באחת הגבעות המשקיפות על הר חבקוק.

והנה משומקום מופיע לו צב ועמד מולי.

והרגשתי שהוא שליח. היום עם כל הניסיון שצברתי כבר ידעתי לזהות שגם הוא שליח. כמו אותו איש שהופיע משומקום  בחנות הספרים שמסר לי את הספר: סודות לשער ההתבוננות.  או אריאל, גיבור ספרי,  שהייתי חייבת לבוא לחזרת המקהלה בהיילאנד פארק כדי לפגוש אותו יוצא מדפי ספרי.  ולכן מכיוון שידעתי שהצב הוא שליח  שידרתי לו טלפתית במעין חוסר סבלנות:

באת לכאן כדי שאביא אותך אלי הבייתה?

ולא במקרה שאלתי זאת, כי בחצר ביתי בחוקוק מתהלכים טוווסים, חתולים וכלבים, וחשבתי אולי גם הוא רוצה להגיע למה שמתחיל להראות על מדשאות ביתי  -  כתיבת נוח.

לכן שאלתי אותו: אתה רוצה שאקח אותך לביתי?

והוא ענה לי טלפתית: תודה. יש לי בית משלי.

ואז עדין, עם אותה תחושה של תסכול, ותקיעות, והרגשה שהכול עומד על מקומו ולא זז המשכתי:

 בסדר, אז יש לך מסר בשבילי. מה המסר?

ואז שידר לי הצב:

את ממהרת לאיזה מקום?

וברגע זה ידידיי משהו קרה לי. זה התרחש בשנת 2005

ולראשונה בחיי, ואני מדגישה לראשונה בחיי הבנתי

 שאין מה למהר.

זו הייתה הנקודה שבה התעוררה התובנה שכל דבר מגיע בעיתו בזמן הנכון לו. כן, אני יכולה לגרום לדברים לקרות, ואם הדברים רק קשורים בי אני אחראית להם, לחלוטין.  אך פה העוקץ יחידיי, וזאת הבנתי רק עכשיו כמו שאמרתי....לראשונה.

כאשר אתה פועל לא לבד, אלא בשיתוף עם העולמות העליונים...מתי...איך....והיכן ....גם הם שותפים במשחק ובהחלטות. גם להם יש מה לאמר ....בכל מה שקשור לזמן.

 ולכן אינני צריכה להאיץ.  גם לא לקחת את כל האחריות עלי.

ולכן אין מקום לתסכול עצב ורגשות אשמחה

זה היה המקום שבו הכול בתוכי השתנה, והבנתי שאני חלק מהמשחק הייקומי, ועלי לקבל זאת בענווה ובהכלה. עם כל הכבוד....אני עדין בורג מאד קטן בכל התוכנית האלוהית.

ויקיריי ....זה היה הסיפור שחששתי לספר לכם. את סיפור הצב.

הרגשתי שתוכלו אולי לקבל ולבלוע את מה שקרה עם הספר שהגיע אלי באורח מסתורי, תוכלו אולי לספוג את הסיפור עם אריאל שיצא מדפי ספרי, עם ההתגלות באיתקה, 

עם לשונות האש בקבר האר"י -  אבל שיח עם צב?

הייתה לי הרגשה שתגידו....עד פה. הרי אני לא מספרת לכם ספורי מעשיות, וגם לא אגדות, והמצאות....כל מה שסיפרתי אכן קרה. לכן דחיתי ככול שיכולתי .....

אך כמה אפשר עוד למתוח את החוט?

כן יקיריי גם הפעם קפצתי למים הרותחים.

וכול מה שסיפרתי עד כה אכן קרה והתרחש וגם המפגש עם....הצב שלימד אותי אורך רוח, וכי החיפזון עוכר את הלב ומכרסם את הנשמה.

הודיתי לצב מקרב לב, ואחרי ששחררתי והורדתי מעל כתפיי את המשא הענק הזה, והענקתי ליקום את הזכות לפעול בשקט מבלי לחזור ולהטריד אותו כל הזמן בשאלות: נו, מתי? מתי? מתי?

ראו מה קרה....כעבור כמה שבועות, ב-31 ליולי,  יום לפני יום הולדתי בראשון לאוגוסט, שנת 2005, נערכה אסיפה כללית של החברים בקבוץ והוחלט ברוב של 73% על הקמת ההיכל לכל העמים, היכל האור מעבר לדתות, מקום לכל אדם שבא מאהבה

בשדה החיטים החלומי של קבוץ חוקוק שהוא גם המשך ההרחבה של גבעת ....החלומות. מקום שבו חלומות מתגשמים.

נו, ועכשיו התוכנית היא  בידי הועדות. היא עברה את אישור הירוקים, את הוועדה המקומית, ועכשיו מטפלת בה

 הוועדה המחוזית.

ואינני דואגת, אינני ממהרת לשום מקום, הכול יבוא בעיתו,

אך זו הייתה המתנה היפה ביותר שהיקום יכול היה להעניק לי

ליום הולדתי.

פרק שמונה עשר: כשאלוהים בוכה

את  הבוקר המיוחד הזה בירושלים, שבו התעוררתי בבעתה ובזעקה לא אשכח לעולם. אני מאמינה שכל אחד מאיתנו נושא עמו רגעים מיוחדים שעצבו וכוננו את  חייו, וכאשר אלה נגעו בו ונצרבו בנשמתו הוא היה מוכן להישבע שמשהו בעולמו הפנימי התהפך מן הקצה אל הקצה. כבר אינו כתמול שלשום.

 ואותו בוקר היה אחד מאותם הבקרים.

שמעתי בכי מיוסר,  חנוק ,יבש, כבוש שמעולם לא שמעתי.

התארחתי בביתם של גלית בתי הבכורה והאיש שלה דורון, והשנה 1988. יאיר אישי דאז נשאר בארה"ב והייתי לבד בחדר השינה.

השעה הייתה מוקדמת ויצאתי מהחדר לוודא שהכול כשורה אצל ילדיי וכי הבכי החנוק והכבוש לא עלה מחדרם או ממיטתם.

 וגם קיוויתי שאם הבכייה לא הגיעה מהם הרי שלפחות  לא החרדתי אותם משנתם בזעקתי הלא מבוקרת. לשמחתי ראיתי שהילדים  ישנים בשקט ומאומה לא פוגם במנוחתם. תשאלו, ובכן מהיכן בכל זאת הגיע הבכי?  אם הנכדים עדין לא נולדו וגם הכלב עוד לא היה בנמצא?   ובכן, מי, אם כן, בכה?

חזרתי לחדר שבו ישנתי ושוב שמעתי את הקול המיוסר והצחיח הזה וחשבתי שלבי עומד להיבקע לרסיסים.

יבש,  כואב,  קורע, מפלח ומרסק את הנשמה.

ושכבתי כמה שעות מאזינה.

אני מאמינה ששמעתי את קולו של אלוהים.

זו הייתה הפעם הראשונה שגליתי שגם האל בוכה. גם הוא כואב ומתייסר. ובעקבות אותו גילוי אישי שלי

שלא קראתי עליו, ולא סיפרו לי אודותיו אך מנשמתי חוויתי וחזיתי,  מסלעי וצורי, מעומק הווייתי  -

 כתבתי ב-1988 את השיר הבא.

אתה ואני אלוהים

שכרתי דירה בתוך  המלים שלך

ושכבתי שם מאזינה

לבכיות ולאנחות

עד כמה עצוב וכואב לך ובכלל.

תשאלו-

מדוע יצאתי פתאום  מדעתי

ונכנסתי לגור בתוך המלים שלו?

החסרות לי צרות משלי?

או שבעבותות נמשכת לה צרה לרעותה?

או אולי,  פשוט, מאותו

 גל אור

 נוצרנו

אתה ואני

אני ואתה

מאותו גל אור

מזכך מטהר

וכאשר מפלחת זעקתך את דקות הדממה

את דמותי שלי אני רואה

רוטטת רושפת בתוך המלים.

ועשר שנים אחרי כאשר שוחחתי עם ידידתי שולה שהאל היה גם דובר דרכה, והיה המורה שלנו  באקדמ יה שהקמנו בחוקוק בגליל, התלוננה שולה על הקשיים הרבים שהם מנת חלקה, וגם הוסיפה  שלפעמים פשוט מתחשק לה לקום, לעזוב ולברוח. ואמרתי לה כך ספונטנית: ואת חושבת שלאלוהים לא קשה?  את חושבת שאינו בוכה לפעמים? ושאולי היה רוצה פשוט להעלם ולברוח -  עד כמה שזה נשמע משונה?

ואז הוספתי ואמרתי בואי ונשאל אותו.

ותקשרנו איתו ואלה היו דבריו:

ולשם מה החרבתי עולמות שלמים? על שום הצער, על שום האכזבה והכאב שנטף מגרוני ומכול אבריי.  אך גם אני גדלתי וצמחתי ואף בגרתי. כנער הייתי וסב וזקן אני היום. ודעת הוספתי עלי ואף תמיכה ואהבה אשר נתתם בי. בתקוותכם זרעתם אותה אל לבבי. והיום חזקתי, אהבתי, ומעל לכול חמלתי. ומודה אני לכן בנות אהובות שמתייצבות על כול גופכן ונשמתכן הנאצלת אל כול משימותיי שאני שולח אתכן באהבה.  

פרק תשעה עשר: בחרתי  להיות ידידת יה

יתכן שקרה לי מה שקורה לאותם ילדים שמגלים יום אחד, וזה קורה בדרך כלל בגיל ההתבגרות, שאבא ואימא אינם בדיוק מה שהם חשבו.  ומניסיוני האישי אני דוברת.

 כאשר הייתי  בעריסה, בגן הילדים ובשנים הראשונות של בית הספר היסודי -  אבא ואימא נראו לי כענקים וכנפילים.

 הכול יכולים.   

הם גוננו, סעדו, טיפלו ולימדו אותי דברים רבים שלא ידעתי. הייתי מתבוננת בהם מלמטה למעלה בהערצה גלויה.

הם היו אלוהים בעיני.

והנה בגיל ההתבגרות, בגרתי וגם גבהתי בסנטימטרים רבים, ויכולתי לדבר אתם בגובה העיניים  וגיליתי שאבא ואימא אינם ענקים ואינם נפילים.  ראיתי אותם בחולשותם, במאבקם  ובכאבם.  ראיתי אותם  בוכים.  מבולבלים. קטנוניים. סכסכניים. שתלטנים. אוהבים. אידיאליסטים. נהדרים.

 נבוכים ואינם יודעים.

אינכם מתארים לעצמכם את גודש האכזבה הנוראה שהלמה בי  כאשר גליתי שהם אנושיים ולא אלוהיים. ורק אחרי שסיימתי למרוד בהם ולכעוס עליהם על מה שנראה לי כגדולה בהונאות תבל,   התחלתי אפילו להרגיש כלפיהם חמלה ואהבה  אך אהבה מזן אחר.  אהבה של שותפות. של אחווה לדרך שאינה קלה. וזו עוד לשון של המעטה. וכאשר הפכתי  להיות אימא הבנתי

 וסלחתי להם אפילו יותר.

אני מרגישה שאתם מתחילים להבין לאן מכוונים דבריי,  ורבים מכם, אני מאמינה,  בוודאי יתקשו לספוג  את מה שאני מנסה בדחילו ורחימו להביא בפניכם. ואפילו ייתכן מאד יקיריי שתתנגדו לכל מילה שתקראו בהמשך וכל נים מנים נפשכם.... מקיר יזעק.  ואפשר ואפילו  תקפצו מהכיסא עליו אתם יושבים ותקראו לי בשמות גנאי כמו: בת נעוות המרדות. חצופה. יומרנית חסרת בושה. ואחרי ההלם הראשוני שיתבטא בזעם עצור עוד תמשיכו ותתריסו: איך היא מעיזה?  מה היא יודעת? מה היא חושבת לעצמה? איך היא מדברת על אלוהים? מה היא מבינה בכלל? מי נתן לה את הזכות  הזו לדבר עליו כך? תראו את האישה הזאת ועוד מחללת את שמו!  מקטינה אותו! מאנישה!

חוצפה ואין מלים לתארה!

 ולפני שאני שוטחת בפניכם את האני מאמין שלי שנולד מתוך ספקות, התלבטויות, כעסים, אכזבות, אך גם מחוויות מאשירות ומאירות, עלי להקדים ולאמר שכאשר אני כותבת על האל הוא יודע שאני אוהבת אותו בכל לבי, בכל נפשי ובכל מאודי. הוא גם יודע שכאשר אני חושבת עליו או הוגה בו אני תמיד מודה לו, מכבדת ומוקירה על כל הנפלאות שעשה לי אישית, לאדם ולעולם בכלל. אני באה אליו לא ממקום של פחד אלא ממקום של כבוד, אני מתחברת אליו מלב עתיר אהבה והערכה רבה. והוא גם יודע שהיום, אחרי כברת הדרך שעברנו יחד, אני אף חשה  כלפיו חמלה, ומודעת וכואבת את כאבו וסבלו הרב על כל הרוע שנעשה תחת השמש ומעבר לשמש שנסתר מאתנו אך גלוי וידוע לו ולשליחיו הנאמנים הפרושים על פני תבל ומלואה. וארחיב על כך בפרקים העתידיים. עדין מוקדם להציג את המאוחר.

וכמו שאנו כמהים לעתים להתחבר לאלוהי שבנו, לרטטים הגבוהים הממלאים את ליבנו באושר אין קץ, והם כמו השלוחה השמימית הנעלה שלנו, כך אני גם יודעת בעמקי לבי שהאל משתוקק להתחבר לאנושי שבנו, לרטטים הבנאדמים שלנו שהם השלוחה הארצית  שלו, שאת הווייתו גודשים בשמחה עילאית. ומזכיר לי האל את אותו פסנתרן שחביבות עליו כל האוקטבות בפסנתר, לא רק הגבוהות. גם הנמוכות.

כן יקיריי. השירה הזאת של :

 אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים  -

 מתנגנת  היום בהווייתי בצלילים חדשים ורעננים. אני יודעת שמגל אור אחד נוצקנו האל ואני, אני והאל.

גל אור מזכך, מטהר. וכאשר מפלחת זעקתו את דקות הדממה, את דמותי שלי אני רואה רוטטת רושפת בתוך המלים.

 הוא ואני. אני והוא  - חד אנו. לכן בחרתי להיות ידידה לאל, ואני חווה אותו גם כידיד יקר הארוג בתוכי.

ואתכם בני עמי ובני האדם בכלל רואה אני כשלוחה שלו בארץ, ואותו,  האל,  על צבאותיו מרכבותיו ומלאכיו כהשלמה

שלך ושלי -  בשמים.

ואני יודעת בעומקיי שבכל ליבו רוצה האל לשכון בתוכנו, להיות ידיד לנו  – כמו שנאמר 'עשו לי משכן ושכנתי בתוכם', ומשתוקק הוא ליצור קשר אישי עם כל אחד ואחד מאתנו כמו שנכתב – 'ונתתי תורתי בקרבם ועל לוח ליבם אכתבנה', כי – כבר אמרו חז"ל – 'שנתאווה לו הקדוש ברוך להיות לו דירה בתחתונים.'

ולא סתם רצה. אלא הגו בנפשכם, הוא לא רק רצה

אלא נתאווה בתאווה גדולה

שתהיה לו כאן דירה  עימנו ובתוכנו בעולמנו הארצי.

רק חישבו על כך, עד כמה רוצה ומתאווה האל להיות עמנו.

בתוכנו. בנשמתנו. בכל הוויתנו.

ובאחת השיחות עמו אמר לי האל:

 'נעמי, את נעה לעבר היום שבו לא יהיה פער של זמן ומרחב בינינו. איני אישי, אך איני מבדיל עצמי ממך'

ללמדני שאינו רק האלוהים שלי, האישי,

אלא גם שלך ושלכם ושלכן של כ ו ל ם והיום כשהתאורה החדשה והנאורה מציפה את עולמנו כבר אינו מבדיל עצמו מאתנו.

וכמו שצעדנו 40 שנה במדבר לפני למעלה מ-3000 שנה וזכינו ללוחות הברית לוחות שבאו מבחוץ, לוחות אבן, הכתובים באצבע אלוהים, היום אנחנו שוב צועדים 40 שנה במדבר, בדרכנו אל הארץ הרוחנית המובטחת,  בהיכרות אישית מתחדשת עם האל מבפנים, מהלב, לא מלוחות האבן, אלא מעומק לב-הבשר-ודם שלנו, החומל אוהב עוטף וחובק.  

לא מניצוצות הברקים הרעמים וקול השופר, אלא מתוך שפעת האהבה השקטה והחמה החקוקה היום בנשמתנו. ואני יודעת שנשמתי כמהה להווייתו ומוקירה תודה על הידידות החדשה הנאורה הבשלה והמורכבת יותר שהוא מוכן להעניק לנו, כי היום אנחנו כבר ראויים לה ויכולים להשיג ולהכיל את מה שלא יכולנו להטמיע בעבר. ובאותה מידה גם הוא יכול להתבשם מאורנו הבוגר יותר, היודע והמבין שהזרימה המעגלית האינסופית הזורמת מאתנו אליו וממנו אלינו  - היא זאת המחיה אותנו ואותו לעולמי עולמים

   

אינני יודעת מה אתם מרגישים, אך אני היום בשלה לקשר המיוחד הזה אתו.  והוא ממלא אותי שמחה גדולה. שאני לדודי ודודי לי, ושנינו יחד וכול אחד לחוד - רועים בשושנים.

למרות...והיות ואני משתדלת להיות כנה עד כמה שניתן

בכל זאת מתגלים בינינו לעתים...קצרים בתקשורת

אך על כך בפעם אחרת.

פרק עשרים: לכועסים על האל ואינם רוצים כל קשר עמו.

מתי התנתקתי מאלוהים? אגיד לך נעמי, מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים.  – כך אמרה לי חברה יקרה. לא יכולה לסלוח לו, שביום הקדוש ביותר לעם ישראל, יום הכיפורים, כשרבים מסירים את המגננות, הקליפות והמסכות ואתה כול כולך מתמסר לו באמונה ובאהבה והוא בתמורה תוקע לכולנו את הסכין בגב, ומאפשר את המארב הזה?  זו נראית בעיניי כבגידה שאין עימה כפרה. בגידה באימון. בגידה בעומק הנשמה. מילא יום אחר בשנה... אך ביום שבו אתה הכי מאמין, בוטח וגם פגיע, והכי לא דרוך, מנותק לחלוטין מעולם החומר, כולך רוח, ונכנע לו, לאל, טוטאלית, חשוף מכף רגל ועד ראש, והדבר האחרון שאתה חושב עליו זו הישרדות קיומית כי אתה כולך אתו, בתוכו, שלו...ותארי לעצמך.... וכשאני רק נזכרת הכול חוזר אלי ובגדול...והזעם...אין מלים בפי לתאר...והוא מאפשר שיאגפו אותנו, את העם שלו,  את העם שכה קרוב ללבו ... ויפגעו בנו בנקודה הרגישה והחשופה ביותר...

כל עוד אני בחיים.  לא אסלח.

ואימא שלי? היא סיימה אתו את כל מערכת היחסים כבר מזמן. כך הבטיחה לי החברה. זה קרה הרבה לפני יום הכיפורים.  כשקלטה ששישה מיליוני יהודים נרצחו והושמדו והוא עמד מהצד ולא עשה דבר כדי להציל.  אני החזקתי מעמד עד יום הכיפורים. איך אומרים? נתתי לו צ'אנס, מה גם שראינו נסים גדולים במלחמת העצמאות וששת הימים. אך מה שקרה ביום כיפור? מסתבר שאמי צדקה. ואסור להצביע עבורו לכנסת החיים. 

וגם אני נעמי, כמו חברתי, כמו האימא של החברה,  וכל בית ישראל כואבת את כאב השואה הנוראה, הפוגרומים, החורבן, האינקוויזיציות וההתעללויות שהיו מנת חלקנו ומנת חלקם של אנשים רבים בעולמנו....ואין מלים ואין הסבר בכתיבתי שיהיה מניח את הלב והדעת,  שיתרצה. כתם השואה והכתמים האחרים שאינם בסדר גודל השואה ימשיכו ללוות את הזיכרון ההיסטורי שלנו לנצח נצחים. לא נוכל למחוק אותם.  נצורים הם עמנו. לעד.

אך הרשו לי להציע איזה תפיסת עולם שאולי בראייה ראשונית עלולה לעורר התנגדות חריפה, אך מי יודע אולי...אם ניתן לה זמן לעיכול ולהפנמה ...ואני חוזרת ואומרת שאולי...נוכל לראות את פני הדברים מעט אחרת.

היום אני מתבוננת על כדור הארץ שלנו כעל חוות ניסויים, ואצל כמה מאתנו שזכו היא נראית יותר כמעין חממה,  שבה לכל אחד מאתנו הזכות לבחור בצורת חיים מסוימת ולהתנסות בה.  ולכן לפני שאנחנו יורדים לעולם, כך אני מאמינה,  אנחנו כבר בוחרים את העם, וההורים שעימם נפתח במסע הגילויים ההתנסויות וההתפתחות שלנו.

וכאשר אנחנו נמצאים כאן על פני כוכב ארץ אנחנו יכולים להתנסות אם נרצה אולי כעבדים, אדונים, עשירים, עניים, אסטרונאוטים,  רקדנים, מוסלמים נוצרים או יהודים. ואנחנו גם יכולים להחליט לפני שאנחנו מגיעים לכאן אם אנחנו מעדיפים לחיות במשטר רודני, דמוקרטי, קומוניסטי,  פשיסטי,  בקומונה או בעיר. אך גם ניתנה לנו הזכות והיכולת לשנות את פני הדברים. לשנות את פני המציאות שבחרנו לפני שהגענו לכאן.  אני יכולה להגיע לכאן במטרה להיות רופאה יהודיה, ובמהלך חיי לשנות את דעתי ולהיות אשת מחשבים מוסלמית, או ציירת בודהיסטית. היום, בעידן זה, הבחירה הזאת אפשרית

 יותר מאשר לפני מאות ואלפי שנים.

וכמו שכבר אמרו חכמים גדולים כי מי שאינו מנסה אינו טועה, מי שאינו מתחדש מתנוון והופך להיות דלוח כמו מימיה העכורים של שלולית.  ובכן, בתהליך החיפוש, התהייה, הצמיחה אתה פעמים רבות שוגה, טועה, וזה בסדר גמור. ולעתים אפילו הורס בדרך, משמיד, פוגע, ועושה מעשים נוראים שאתה עלול להתחרט עליהם ואולי גם לשלם בגלגולים עתידיים, מתקנים.

כאשר אתה סולל דרכים חדשות פעמים רבות אפילו בעל כורחך אתה מקלקל, פוגע, הורס,  אך – וכאן החדשות הטובות – אתה  יכול גם לתקן.  יש מועד ב' וג' . וכאשר אתה פוגע אם מתוך בורות ואם מתוך זדון אתה יכול להתחרט ולבקש סליחה, וגם לזכות במחילה. וכבר אמרו חכמים אחרים: 'שבמקום שבעלי תשובה עומדים גם צדיקים גמורים אינם עומדים' 

זהו תהליך הגדילה והצמיחה של הנשמה שהגיעה לכאן כדי לחוות התנסויות חדשות שאינה יכולה לחוות במקומות אחרים או בממדים אחרים ביקום.

כי כאן אפשר לחוות את הנפרדות. את האינדיבידואליות.

את החומר במיטבו, בדחיסותו ובצפיפותו. וכך הנשמה לומדת להתחשל להתחזק ולבסס לעצמה השקפת עולם ודרך חיים. והנשמה שמחליטה להגיע לכאן דווקא נמשכת לכוכב ארץ זה שהוא צפוף כל כך חומרי ודחוס

 ועם זאת מסקרן מרתק ומאתגר.

ואם נהיה מוכנים לקבל את ההנחה והאפשרות שכדור הארץ הוא אכן חוות הניסויים שלנו, וכי באנו לכאן ללמוד בדרך יצירתית להיות בני אדם, להתפתח לזן מיוחד של אנשים מודעים, טובים בריאים ובוראים, ייחודיים ועם זאת גם מוארים כדי להבין את סוד האחדות, את הגם וגם ולא רק את האו או.  

ואם ניפתח לראייה  - שאולי היא עדין חדשה עבורנו -  שבחוות הניסויים כאן מותר לנו לשגות ולטעות, כי היא חלק מעסקת החבילה שלפיה כאשר אתה מנסה אתה גם טועה, ואם גם נקבל את עצמנו כאן כטועים ושוגים כי זו דרך הצמיחה והגדילה, ואין דרך מוצלחת יותר....בינתיים.    אולי, ואני חוזרת ואומרת אולי...

אולי נוכל גם לראות את כל היקום  כולו כחוות הניסויים של אלוהים? שהרי גם הוא בדמותנו ובצלמנו! ואם נראה את כל היקום כחוות ניסויים של אלוהים אולי נסכים להיפתח ולקבל שגם לו מותר לעתים לטעות ולשגות? שגם הוא אינו חסין מפני שגיאות?

שהוא אמנם כמה להעניק לנו את הטוב והיפה בלבד,  אך לעתים העניינים כל כך מורכבים ומסתבכים ויוצאים מכלל שליטה שלא רק הוא אלא גם אנחנו יכולים להיפגע? שאולי גם הוא כמו ההורים שלנו שפעם חשבנו שהם כל יכולים ולמדנו במרוצת השנים שגם הם לעתים טועים?

ויתכן שאם נקבל את ההנחה כי גם אלוהים יכול לשגות ולטעות נוכל להתקדם עוד צעד ולהפנים בתוכנו שהוא גם יכול לכאוב ולבכות  כאשר הוא רואה אותנו סובלים ומתענים? ולעתים הוא בוכה כי הטעות היא שלו ולפעמים כי אנחנו השוגים? ועם כל הכאב והצער שנגרם לנו ולו, מכיוון שהוא רוצה שנלמד ונתחשל ונהיה כמוהו עצמאיים ומודעים יוצרים טובים ובוראים נעלים - הוא מאפשר לנו לבחור ולהחליט את כל ההחלטות הטובות והנבונות אך גם המזיקות והמכשילות  מתוך ידיעה פנימית עמוקה שאין מנוס מהן, כי רק מתוך הנפילות, הסטיות, והמעידות  נוכל ללמוד ולהתפתח, לשגות ולתקן?

אולי גם מתוך עיניים אוהבות וחומלות אלה אפשר להתבונן על  אלוהים?...

פרק עשרים אחת: שירת הגביע

לפני מיליארדי שנים עוד בטרם נברא העולם שאנחנו מכירים ריחף במרחבי הייקום המלאך אריאל. הוא נשא בכנפיו גביע מיוחד עשוי כולו זהב טהור המשובץ אבני חן ויהלומים זוהרים. כל מי שראה אותו היה עומד ומשתאה למראה מלאכת התפארה שהייתה  מחייכת אליו בצבעיה המרהיבים והמרוממים את הנפש. אך לא רק מראהו של הגביע היה נדיר ומרשים ביופיו,

 גם תוכו זהר כברו.

בליבו של הגביע זרם שיקוי מיוחד שכמוהו עוד לא התגלה בייקום. הוא היה מתחדש כל הזמן מזדכך ומיטהר. ניחוחו עדן וטעמו מתוק רך ולוטף את הנשמה. היה זה שיקוי האהבה הטוב אותו דלה ורקח האל האוהב מתמצית אורו האלוהי. ואת הגביע האחד והיחיד ברחבי הייקום הפקיד האל בכנפיו של אריאל למשמרת. והיה אריאל מרחף בין העולמות שר ומחולל את שירת הגביע, וכל רואהו היה מתעורר ונזכר ויודע כי אהבה הוא ומאהבה נוצר. וכך שמר הגביע על ההרמוניה והשלום בין העולמות ולא היו מאבקים ומלחמות בין הגלקסיות השונות והתרבויות המקוטבות. שלום ושלווה שררו בין כל דרי עולם.

זו הייתה תקופת גן עדן. עידן תור הזהב.

  אריאל אמנם היה מלאך חמודות משובב נשמה ולב, אך כמו אמנים מסויימים שפגשנו בימי חלדנו, אפשר בהחלט להודות שהיה מעט קל דעת ואפילו פוחז ובימינו היינו מאפיינים אותו: כחסר אחריות להדהים. וכך כאשר לא היה ערני ודרוך כפי שהיית מצפה שיהיה הגיח שר האופל המרושע מן התהומות וחטף את הגביע מבין כנפיו הצחורות.  ואחרי שכלא את אריאל בתחתית בור האסורים גרם אותו רב-מג נורא לחורבנם של כל הכוכבים וכל העולמות.

 חלפו עברו עידנים רבים והחליט הקב"ה לברוא את עולמנו מחדש. הוא גאל את אריאל מייסוריו בבור כלאו, העניק לו את החירות שכה כמה אליה  ו....עכשיו הגיע תורכם להציג את השאלה ולשאול ומה קרה לגביע? מה עשה האל עם אותו כלי יקר ששמר והזין את האחדות והאחווה בין העולמות? ובכן הפעם, כפי שבוודאי תנחשו, האל בחר שלא העניק לו את הגביע אפילו בכה אריאל בכייה גדולה קורעת נימים ולב וגם הבטיח שהנה למד את לקחו, וישמור על הגביע וינצור אותו כעל נשמתו, כקדוש ויקר לו מכול,  כי הגביע הוא באמת קדוש היה  מתמצית אורו של האל נברא.  ואריאל גם נאנק מעומק נשמתו  ואמר כי הוא כל כך מתגעגע אליו, וכי ללא הגביע חייו אינם קרואים חיים.

ואנחנו הרי יודעים כי למדנו במרוצת 4000 השנים האחרונות, שהאל יכול להיות לא רק אל קנוא זועם נוקם ונוטר אלא גם אל רחום וחנון סולח ורב חסד,  כי הרי גם לו, בדיוק כמו שלנו,  פנים רבות.

אך אנחנו גם יודעים שגם הוא לומד מניסיונו ומפיק לקחים, ולכן אמר לאריאל שהוא רואה שהוא באמת מתחרט ומצטער ולכן הוא אכן מוכן לסלוח לו.  אך לא. הפעם לא יפקיד בידיו את הגביע.  הוא החליט החלטה אחרת, נועזת, וגם יעילה רבה יותר. הפעם הוא בחר לטמון את הגביע הרחק מעין אדם. להצפין אותו עמוק בליבה של נערה יקרה שהוא בטוח שתשמור ותנצור את הגביע כאישון עינה.  ומכיוון שהוא רואה עד כמה אריאל כואב ומצר וכמה לשירת הגביע הוא מוכן להתיר לו לרדת לכדור הארץ לא כמלאך אלא בלבוש בשר ודם ולחפש את הגביע שהטמין בתוך נשמתה של אותה עלמה אחראית ואהובה.

"לך בני" - כך אמר לו האל - "חפש אותה, וכאשר תשמע את שירתה המתוקה והזכה תדע שמצאת את הגביע שאתה כה כמה לו" –

ואריאל אכן ירד לכדור ארצנו, נחוש לחפש אחר אותה נערה וכמו שקורה לרבים מאתנו, ששוכחים בשל תלאות או הנאות החיים  -   מדוע בכלל הגענו לכאן... והרי גם אריאל היה פעם קל דעת... ואין נגמלים לגמרי ולחלוטין מכל משוגות העבר....אפילו אנחנו מאד מאד משתדלים, והוא.... היה שוכח ופתאום נזכר, אריאל, ושוב שוכח ושוקע במרה שחורה מבלי לדעת  מדוע. ונתמזל מזלו, כמו שאומרים הלוואי עלינו,  והיה לו סבא מקובל שמעט סייע, ואחרי שנות ערגה ונדודים רבים ברחבי העולם, פגש סוף סוף אריאל את איילת השחר, וזכה לשמוע את שירת הגביע."

הסיפור הזה שסופר לנשמתי היה הגרעין שממנו התפתח הספר שכתבתי "לגעת בחושך לברוא את האור", ומליבו נולדה 'שושנת הגליל'. השושנה במהותה משוררת את הכמיהה לשירת הגביע.  לכן המוסיקה היא כל כך משמעותית אצלנו 'בשושנת הגליל.' השירה האינטואיטיבית המזדמרת כמעין המיים החיים המתחדשים. ולפעמים פשוט מתאווה אני לקרוא לה "שושנת הצליל" ולא רק 'שושנת הגליל.' 

ואני גם מאמינה ששירת הגביע איננה רק שירתם של אריאל ואיילת השחר אלא שירתו של עם ישראל שעלינו לסייע  לנו ולו לצאת מתוך הבערות אל האור הגואל. אך גם אני, בדומה לאריאל,  שכחתי מהגביע עליו כתבתי לפני למעלה מעשרים שנה.

והנה יום אחד חגגנו לילה לבן באקדמ-יה בחוקוק הנושקת להר חבקוק ולגבעת החלומות.  ואחרי שמולי קיפניס ממחניים סיפר על ידידה שלו שהיא ישות רוחית ואינה ארצית בקשה שרי שובל לספר על חוויה שחוותה לפני חודש ימים. והיא פתחה ואמרה שכאשר רק עולה חוויה זו בזיכרונה או מתחילה לדבר עליה,  מיד קופאות וסומרות כל שערות גופה.

שרי שובל היא אישה מרשימה, אתה רק מתבונן בה וכבר רואה מיד שהיא  נראית אחרת מכל אישה שפגשת, העובדה שהיא אמנית פשוט טופחת לך בפנים ומעבירה איזה רטט בנשמתך.

ואכן כזאת היא, ציירת ופסלת בעלת  שם ומוניטין ולה גם גלריה בגליל, בחוות הבריאות הנקראת 'מצפה הימים'.  ושרי נוהגת לפסל ולצייר ראשים, ראשים של אנשים. ומעניין שהפנים שהיא מפסלת אמנם מלאי הבעה אך הראשים?.... חלולים.  וכאשר תבקרו בגלריה שלה תראו מגוון עשיר של פנים ולהם ראשים מרוקנים.

והנה מספרת לנו שרי באותו לילה לבן.... שלפני חודש ימים כוח פנימי בלתי מוסבר משך אותה לרדת לאחד הקברים.  וזה היה משהו מאד יוצא דופן, מבחינתה, כי בדרך כלל אינה מבקרת בקברים.

היא הלכה בעקבות הלב וירדה במדרגות. וכאשר הגיעה למטה ראתה בקצה המסדרון

גביע זוהר, בוהק שהפעים את נשמתה.

היא הבחינה מיד שהגביע אינו עשוי מחומר אלא כולו אור, ובכל זאת שלפה את המצלמה הדיגיטאלית שהייתה עמה וצילמה אותו, וראו איזה פלא, המצלמה קלטה את התמונה ועכשיו היא מבקשת להראות לנו את הגביע מהמימד הזוהר.

והתמונה עברה מיד ליד וכולנו ראינו את המדרגות היורדות בקבר החשוך המוליכות אל הגביע המואר באור שאינו מהעולם הזה.

ואז אמרה שרי:

" לפתע הבנתי שאנחנו הגוף הנושא את הגביע, וכך גם הצוואר, ואילו הראש שלנו שאני מרבה לפסל ...אם תשימו לב צורתו כצורת הגביע. ומדוע ציירתי ראשים חלולים? כי עכשיו אני מבינה שעלינו לרוקן את הראש מחשיבה ישנה, ולהרחיב את חלל הגביע שבתוכנו  כדי לאפשר לרעיונות חדשים, לתובנות חדשות להגיע אלינו.  אם הראש מלא ודחוס בישן, איך יתמלא הגביע ביין חדש?

מעולם, אני נעמי,  לא חשבתי על ראשי כעל גביע, ובלילה    

הלבן שחווינו באותו יום חמישי 29.1.09 בפעם הראשונה היזדמרה מתוכנו שירה שלא שמעתי מעודי בשושנה. שירת אלוהית. שירה המזכירה את שירתם של מלאכים.

 היא פשוט קרתה ללא הכנה. שירה אינטואיטיבית למלים: נשמה חדשה.

ופיני אלמוג, מחד נס, שידוע גם בכינוי אבו קייאק,  זעק כל הזמן: שמעתם איזה רטט? שמעתם איזה רטט?

 ובלילה שאחרי שהיה יום ששי בערב, הופיע האל והזכיר לי את הסיפור שהנביט את שושנת הגליל, סיפורם של אריאל ואיילת השחר. הזכיר לי את שירת הגביע המכילה את תמצית התום והזוך של האהבה במיטבה.

הגביע ששכחתי.

אולי כי שרי דיברה על הראש, והגביע שאני כתבתי הוא גביע הלב.

ואז אמר לי האל שאכן הראש, המוח, ממגנט אליו ידע מעולמות עליונים, אך השירה החדשה שלנו היא אכן שירת הלב, שירת העומקים החקוקה בנשמתנו, ולכן הוליך אותי אל מקום הנקרא חוקוק להזכירנו כי בעידן החדש הזה כל אדם ואדם שיהיה מוכן לפתוח את ליבו, להרחיב את נשמתו, יזכה  ויקבל את מתנת האל המיוחדת לו. ורק לו. הפעם לא יהיו לוחות ברית של אבן, לא אמירות על גבי אבנים או צורים, תהיה זו שירת אל חקוקה בלב, והאדם ישיר את שירת ליבו.

השיר יהיה לכם כליל התקדש החג, - הבטיח ישעיהו הנביא – ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל.

והראה לי האל שהמילה  ג ב י ע   ממחישה את האותיות היוצרות את המילה "גבע", גבעה,  ולא בכדי הוא הביא אותי ואותנו לכאן,  לאן?

"לגבעת החלומות". ואם תתבוננו בקווי המתאר של "גבעה" תראו שהיא נראית כמו גביע הפוך.

ואז הוא גם הראה לי איך ג ב י ע מכיל בחובו את אותיות  ע"ב השמות הקדושים שלו, וי"ג - שהם בגימטריה 'אהבה', 'אחד', 'שושנה' 'בראשית', , ושמו המפורש י ה ו ה מכיל פעמיים 13 שהם י"ג,

והגימטריא שלו היא - 26.

ועוד אני נרגשת ונפעמת מכול השיח עמו הוא סיפר שהרי אנחנו עכשיו מבטאים בשושנה את אנרגיית משיח בן יוסף, שהיא האנרגיה הנסתרת כאשר בעתיד תופיע אנרגיית משיח בן דוד - שהיא תהיה האנרגיה הגלויה, וכאן 'בגבעת החלומות' אנחנו נותנים ביטוי לאנרגיית יוסף שהיה בעל החלומות...

ומה ביקש יוסף?

את אחי אני מבקש, כך אמר.

יוסף מחפש את אחיו, וגם אנחנו מחפשים את אחינו לאהבה בעם ישראל, ואחינו לאהבה בעולם כולו. זאת האנרגיה הנסתרת של 'משיח בן יוסף,' לחפש ולגלות 'בשושנת הגליל' את האחים לרטט, לחבר ולהתחבר.

 ואמר לי האל...זוכרת את הגביע שיוסף היה מנחש בו והטמין באמתחתו של בנימין? בן – ימין מסמל את החסד, על פי ספירות הקבלה, וצד שמאל את הדין והגבורה, אך זה היה בעבר, הדין, והאם לא הבטחתי

'שעולם חסד ייבנה'?

ותראו אהובים ואוהבים שלי, אחים לדרך, אחים לנשמה,   איך הכול מתחבר עם הסיפור שגם הזכירה לנו שולמית מרגלית על הגביע הקדוש שכל כך משמעותי בספרות הנוצרית הרצופה בסיפורים המספרים איך יצאו לוחמים ואבירים במסעות נדודים לחפש ולגלות את

מקום הגביע הקדוש.

ואנחנו הרי רואים את האור המשותף שמעבר לדתות!

האור המאחד את כולנו. את הגביעים של כל הדתות

אין מה לחפש אחריו בחוץ הוא משורר בתוכנו. בלבנו.

והתמונה המרגשת של הגביע שהראתה לנו שרי שובל שהתגלתה בפניה וצילמה אותה והסעירה את כולנו עוררה כל כך הרבה נשכחות חשובות ומשמעותיות. כך שאתם רואים יקיריי שהסיפור הוא עתיק עתיק  ואנחנו השושנים ברגעים הנכונים שלנו - אכן מצליחים להתקרב אל שירת הגביע. וזה יעודנו כאנושות - כך אני מאמינה - להיות את השירה הנפלאה הזאת, שכולה עדנה רוך זוך תום ומתיקות נהדרה.